27.12.2007
נכנסנו לרכב, ונסענו לבת דודה לחגיגת יומהולדת. מכאן, אני נטשתי אותה, הלכתי להציק ל”אחיינים” שלי, או מה שלא תהיה ההגדרה שלהם עבורי. אחי הקטן נתן, שבצבא, לקח עליה את האחריות. הסביר לה את הישראליות בצורה קצת אחרת, לא כבדה כמו שאני מסביר לה. מכניס לה מילים מגניבות.
“סטלן, סטלן זה…” הו מנסה להסביר לה, ובסוף מוצא פיתרון יצירתי.
“זה סטלן.” הוא אומר לה ומצביע על סבא שלי, שבאמת סטלן אבל יותר מנסה להוציא ממני למה אני לא לוקח את הגברת למיטה. כן, אימא שלי קיבלה את עניין הפתיחות המינית הזו ממנו. אימא שלי חזרה מליל הכלולות שלה וסבא שאל אותה איך היה. היא ענתה לו, זה הסתיים בזה שהוא הוריד את הנעל ורדף אחריה ברחבי הבית שלו כשהוא צועק עליה “איך את מדברת לאבא שלך.” היא הסבירה לי, שהוא שאל – אז היא ענתה.
נתן ואני הצלחנו להשתלט על בקשותיו של אבא שלנו לפתוח את הטלוויזיה באמצע חגיגת יומהולדת כדי לדעת קצת יותר פרטים על הפיגוע, כאילו שזה ישנה משהו אם הוא ידע אותם.
אחרי שאבא שלי ונתן דאגו לדון בגברת מעט ובעיניים הירוקות המהפנטות שלה, התפנה אחי הקטן לדון בכיצד הוא חוגג את יום השנה לו ולחברה שלו. לאחר דיון ממושך עם חברים שלו הוא הגיעה לאפשרות המתאימה ביותר.
“שומע אחי, כן, יש לי ולנילי שנה היום בערב, אז נראה לי שנשב היום בערב באבו גוש.” כן, מעולה. אין ספק שהבנאדם יודע להיות רומנטי. אני בינתיים הייתי עסוק בלחמוק מאימא שלי.
“שומע אחי, כן, יש לי ולנילי שנה היום בערב, אז נראה לי שנשב היום בערב באבו גוש.” כן, מעולה. אין ספק שהבנאדם יודע להיות רומנטי. אני בינתיים הייתי עסוק בלחמוק מאימא שלי.
אחד הדברים הכי מסוכנים שישנם בעולם זו אימא שלי עם מצלמה. אחד המשפטים שאומרים לצלמים מתחילים הוא – “שלא ישימו לב אליכם”. אימא שלי כנראה לא שמעה את המורה אומר את זה.
האמת שהיא פשוט אף פעם לא טרחה לקחת קורס שכזה. אז באירועים חגיגיים כמו יומהולדת יוצא שבמקום להיות ספונטנים, היא דואגת לסדר את כולם טוב, טוב לתצלומים חגיגיים ואז לגלות שהיא לא בדיוק מסתדרת טוב עם המצלמה וצריך להסתדר מחדש. לבסוף מצאתי את המקום בו אוכל לנוח מעט – המטבח. שם התמנתי מיד לאחראי על סידור כדורי השוקולד בפירמידה גדולה ומסודרת. הגברת הצטרפה אליי ודאגה להתלונן תדיר על העובדה שהיא צריכה להתקל בי כל פעם שהיא עוברת במטבח הצפוף.
אני מצידי הערתי שאף אחד לא ביקשה ממנה לעזור, והיא מוזמנת להמשיך לאכול את מה שנתן דאג להעמיס לה על הצלחת אחרי שבפולניות אופיינית הוא שיכנע אותה ש”זה לא יפה לא לאכול כלום, גם אם פירקת לפני שעתיים וחצי עוף שלם מלא באורז”. היא סירבה והתעקשה להמשיך ולפרק את הפירמידה שתיכננתי ובניתי ביעילות מפליאה.
“לא משנה מה אתה עושה בחיים שלך, גברת. בחיים אל תבני בניינים.” זה לא עיצבן אותה מספיק אז היא המשיכה להציק עד שהרמנו כוסית לילדים הקטנים, סיכמנו את הערב כחגיגת יומהולדת מוצלחת, ונסענו הבייתה לנוח.
רגע, אולי כדאי שאני ארחיב כאן קצת. בפעם הראשונה בחיים שלנו ההורים שלנו נכנסנו שניהם לרכב אחד והשאירו אותי ואת אחי הקטן ברכב אחד. זהו רבותיי וגבירותיי אירוע ראוי לציון. שניהם נכנסו לרכב אחד ופשוט נתנו לנהוג בשקט הבייתה, בלי חפירות של “תיסעו לאט, תצמדו לימין, תסעו בזהירות, תאותתו…” פשוט נתנו לנו לסוע בשקט. טוב, לא בדיוק בשקט. הם התחרו בנו, הם התעקשו לעקוף אותנו ולא נתנו לנו לעקוף אותם בחזרה. כמו חבורה של בני 17 מתבגרים שהרגע הסתיים להם המלווה, כנראה שהגברת הזו גרמה להם משהו…
בשלב מסוים נטשנו אותם, או הם אותנו ונשארנו לבדנו. אחי הקטן נתן נוהג ומסביר לגברת על לטרון ועל באב אל וואד, אני עסוק בלצלם אותה ואת אחותי הקטנה בפוזות מפגרות למצלמה. עד שהיא עצרה ושאלה אותנו איך נשמע ההמנון שלנו. תירגמתי לה אותו, אבל זה לא הספיק לה –
“איך הוא נשמע?”
“איך הוא נשמע?”
זה כבר סיפור אחר לחלוטין, זה לא ההמנון האמריקאי ששרים אותו עם כוכבות פורנו עם חזה מקפץ מאחור, זה “התקווה”. גם אחותי הקטנה התפלאה כשהתחלנו לשיר אותו וישר שאלה את אחי ואותי
“לא אמורים לעמוד כששרים אותו?”.
כן, אין ספק שהגברת הזאת סובבה אותי ונראה לי שגם את כל המשפתה שלי יחד איתה.
חזרנו הבייתה, אחי הקטן התנדב לקחת אותה לשבת באבו גוש, או כהגדרתה “למקום אפוף עשן ורעש”. מה שמאוד עזר לי. אני פשוט הודעתי לחברים שלי שאני לא יורד איתם לעיר.
“מתיש להיות נחמד?” שאלה אותי אימא שלי.
“לא אמורים לעמוד כששרים אותו?”.
כן, אין ספק שהגברת הזאת סובבה אותי ונראה לי שגם את כל המשפתה שלי יחד איתה.
חזרנו הבייתה, אחי הקטן התנדב לקחת אותה לשבת באבו גוש, או כהגדרתה “למקום אפוף עשן ורעש”. מה שמאוד עזר לי. אני פשוט הודעתי לחברים שלי שאני לא יורד איתם לעיר.
“מתיש להיות נחמד?” שאלה אותי אימא שלי.
כן, עניתי, מאוד מתיש, וזחלתי לי למיטה.